NohaRon's Blog
Just another WordPress.com weblogפּוֹסְטֶקְסַס באוסטין – רוקנרול, תרנגול וקפיטול
לינק לתמונות, עבור אלה שלא אוהבים אותו למטה מדי… : http://picasaweb.google.com/snorksnork1/muXwtH?feat=directlink
שלום לקוראינו האהובים, אשר הזנחנו למשך תקופה ארוכה!
במחשב המקרטע שמורים לנו שלושה בלוגים כמעט גמורים, שאת כולם אנחנו רוצים כבר לסיים ולפרסם, אבל לא מספיקים אף פעם…
כדי להתנצל, ובעיקר כדי להסיח את דעתכם, נתעלם רגע מכל מה שקרה לנו כאן בקליפורניה מאז שכתבנו בפעם האחרונה (כולל ביקור הורים מרגש ומהנה במיוחד), ונעבור בקפיצה אדירה לגבול הדרומי, ולטיול שאתמול חזרנו ממנו: טיול חג המולד אל טקסס!
— קבלו אותו בצניפות סוסים ויריות באוויר !! —
בבוקר חג המולד, במקום לקום לאיטנו ולחפש מתנות שהשארנו אחד לשנייה מתחת לחנוכייה, גילינו שהשעון המעורר התקלקל במהלך הלילה (סנטה חיבל בו), ושיש לנו בדיוק שלוש דקות להתלבש, להתארגן ולרוץ, אם אנחנו רוצים להספיק לטיסה שלנו. כשנכנסו לרכב השאטל שחיכה לנו, חווינו סגירת מעגל קוסמית, בעקבות מפגש עם הנהג ההודי החביב – מה שהזכיר לנו שלפני שנה בדיוק, בבוקר הקריסמס, נחתנו בבומביי והתחלנו את היכרותנו המופלאה עם הנהגים ההודיים הבלתי-נשכחים.
בזמן שכל חברינו מהקמפוס חזרו למשפחותיהם ברחבי אמריקה והעולם כדי לחגוג איתם את לידתו של ישו, חשבנו לעצמנו שאמנם אנחנו האשמים העיקריים בכל הסיפור הזה של הצליבה והמשיח שמת, אבל זה עדיין לא אומר שאסור לנו לנצל את החופשה לטובתנו. זה נכון שניו-יורק תמיד מסתמנת כבחירה הקלאסית לחופשה, אבל אנחנו החלטנו שכל עוד זה לא תלוי באל-קעיידה, ניו-יורק תמיד תהיה שם, ודווקא למקומות האקזוטיים יותר והצפויים פחות כנראה שלא נגיע במיוחד מהארץ. וחוץ מזה, איך אפשר לסרב למדינה ש"היונק הקטן הרשמי שלה הוא ארמדילו" (ע"פ המדריך שלנו, בעמ' 718), ושכולנו בעצם מכירים כל כך טוב בעקבות צפייה בלתי-מבוקרת בשושלת ודאלאס?!
"אל הדרך!" אמרנו לעצמנו. "נצא לברר מי ירה בג'יי.אר !!"
אבל, כשהתחלנו לתכנן את הנסיעה לפרטים, וגילינו שנועה – שליחת הלל בטקסס שנסעה לארץ – מציעה לנו לישון בדירתה הריקה שנמצאת דווקא באוסטין, לא היססנו לרגע, הפננו את גבנו לדאלאס והתמקדנו בבירתה של טקסס, וגם בירתה של המוזיקה החיה העולמית.
אחרי החלפת טיסות והחלפת אזורי זמן, הגענו לטקסס בשעה מאוחרת של אותו יום, רעבים וסקרנים. אספנו את הרכב השכור שלנו מדוויין, בחור בעל גבות מעוצבות להפליא ורקורד של חייל קרבי בכוויית (מסתבר שזה יכול ללכת ביחד), והפעלנו את הג'י-פי-אס שהבאנו איתנו עוד מקליפורניה. אבל אבוי! צבעו השחור של המכשיר כנראה הזכיר לו מאיפה בא ומה היו עושים כאן לאבותיו הג'י-פי-אסים השחורים, וכקונטרה לעבדות הוא סירב לעבוד בשביל כל דבר טקסני, גם אם זה לוויין.
בעוד בטננו מקרקרת נכנסנו אל הרכב, והתחלנו בנסיעה דרומה. אחרי שעה על הכביש, גילינו שאוסטין בכיוון ההפוך. תוך כדי פניית פרסה על כביש של שישה מסלולים, מצאנו כשלושים תחנות של מוזיקת קאנטרי, וגם תוכנית אחת שהציעה לגרש את כל המקסיקנים מטקסס, ועדיף גם ממקסיקו.
מכירים את זה שאתם רואים עיגולים שחורים מרוב רעב? כל הדרך קיווינו לדרוס בטעות ארמדילו, כדי שיהיה לנו משהו לנשנש בנסיעה. אבל יוק! כשהגענו לאוסטין גילינו שבגלל החג הכל סגור, ורק האדים של הבוטנים שכירסמנו בטיסה סייעו לנו לשרוד. בכוחות אחרונים הבחנו בשלט ניאון מרצד באחד הרחובות, ועליו הכיתוב "כץ – המסעדה שלעולם לא נסגרת!". קטעי עיתונות שהיו תלויים בפינת ההמתנה אישרו לנו את אשר יגורנו: הגענו למסעדה הכשרה היחידה בטקסס – ולכן היא גם פתוחה בכריסמס. מזל שכץ כנראה דוגל בשיטת ה"יהדות בקלות", כי בתפריט הכשר שלו הופיעו צ'יזבורגר, תפוחי-אדמה עם בייקון וגבינה, ושרימפסים. למרות הכשרות המפוקפקת, לאוכל בכל זאת היה טעם של גלאט, ולכן וויתרנו על קינוח ונסענו להתרסק בדירתה החמודה של נועה.
בין מעלותיה הרבות, אוסטין היא גם עיר מאוד סטודנטיאלית ומגניבה, עם הרבה חיי תרבות, מסעדות ומוזיקה טובה. אמנם, כשאנחנו היינו כל הסטודנטים נסעו הביתה כדי לבלות את החג – אבל זה לא הפריע לאוסטין להמשיך ולהיות כיפית, מעניינת ומיוחדת. בית הקפה שבו אכלנו ארוחת בוקר למחרת המחיש את כל זה טוב, והיה מלא התרחשויות ואווירה. ממנו נסענו לתצפית על העיר ועל נהר הקולורדו שעליו היא יושבת, וראינו גם את בניין הממשלה (הקאפיטול) המרשים שלה, קורץ לנו מרחוק. נזכרנו שמדובר לא סתם בבניין, אלא בזה שאירח את ג'ורג' דאבל-יו בוש כמושל, ובעצם הכשיר אותו להיות נשיאה המוצלח של ארצות הברית, ומייד ידענו שאנחנו חייבים לבקר שם.
את דרכנו לבניין חסמו כלה אחת ועשרה שושבינים, כולם בעלי שפם מקסיקני, וגם דרכון. אחרי החלפת מתכונים לחמין וחמינדוס המשכנו לסיור בבניין הממשלה, אותו העבירה מדריכה בפנסיה עם מבטא טקסני דרומי ומשובח. "ברוכים הבאים, יאאאאל!" אמרה לנו (והתכוונה you all, רק שיצא לה Ya'll – ולא במקרה), ומייד הסבירה לנו על הפרק המכונן בהיסטוריה של טקסס, ומעתה גם בהיסטוריה שלנו – הקרב על האלאמו. הסיפור על האלאמו מזכיר את מצדה שלנו, רק בלי הקטע של התאבדות המונית. באלאמו נלחמו למען עצמאותם טובי בחוריה של טקסס, והובסו בקרב קשה ונורא מול המצביא המקסיקני וחייליו, שהיו פי 16 מהם במספר. למדנו שזה פרק חשוב בהיסטוריה האמריקאית בכלל, ולא רק הדרומית, ושהסיסמא "זיכרו את האלאמו!" היא מטבע לשון לפחות כמו "שנית מצדה לא תיפול". ואכן, זכרנו את האלאמו בשוכבנו ובקומנו. בסוף הטיול גם היינו בו – אבל לא נקדים את המאוחר.
בבניין הממשלה ובית הנבחרים של טקסס גילינו שהכוכב הבודד הוא סמלה של המדינה, ושככל הנראה עליו להופיע על כל פריט ריהוט שנמצא בחדר, לפחות עשר פעמים. כולל צירי דלת. וידיות דלת. ומשענות של כיסאות. ומנורות. ומדריכות בפנסיה. סיימנו את הסיור, וגאים מתמיד בהיותו טקסניים, החלטנו לראות את החלק הצעיר יותר של העיר, שאין בו תמונות דיוקן של בוש.
החלק של דרום העיר האיר לנו פנים, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו לא רק נהנים מהשמש הטקסנית, שותים מילקשייק מפנק ומודדים תחפושות מיוחדות בחנות התחפושות הענקית של העיר – אלא גם מבקרים בחנות המקומית לציוד לקאובויז. החנות היא מקום עצום, מלא באינסוף מגפיים לגברים ולנשים, חגורות עם אבזמים טקסניים, ז'קטים לכל עונות הציד, וכמובן כובעים. הסתבר שמה שהיה נדמה לנו כקוריוז תיירותי הוא לא פחות מאשר חנות של ממש, אליה באים מקומיים מכל האזור כדי להצטייד מחדש במגפיים שישמשו אותם בהעברת הבקר השנתית.
נאמן לפתגם "מגפיים הם סתם תירוץ לגברים לנעול עקבים" מדד רון זוג מחוספס, ומייד נזכר באלאמו. אלמלא העובדה שהזוג הזול ביותר עלה 800 דולר, ייתכן והיינו כותבים לכם עכשיו כשאנחנו נועלים מגפיים מסוקסים, ורעבים ללחם.
במגפיים נתקלנו שוב בערב, כשביקרנו באחד המקומות האדירים ביותר בעיר. ה"בְּרוֹקֵן סְפּוֹק" (ציר גלגל הכרכרה השבור) הוא מועדון ריקודים טקסניים ומוזיקת קאנטרי, או כמו שקוראים לזה שם – הונקי טונקי, הפועל כבר שמונים שנה. אחרי ארוחת ערב של בוקרים, הצטרפנו לשיעור ריקוד שנערך באולם המעושן, ולמדנו איך להצטרף לכל הזוגות המקומיים מכל הגילאים שמילאו את המקום, לחולל איתם במעגל, תוך כדי זימזום שירים כמו (בתרגום חופשי) "אני חוזר לי לטקסס | חוזר אל ביתו של הארמדילו | אני חוזר לי לטקסס | היכן שיש את מוני אמרילו". או משהו כזה. אבל דווקא לקראת סוף הערב מצאנו את עצמנו מחזיקים ידיים לשאר הרקדנים, ונעים לצליליו של השיר הזכור לנו מכתה ג' Cotton Eyed Joe"". כשנחזור לארץ נלמד אתכם את הצעדים.
את כל מה שהיה בין סופו של ערב הריקודים ועד הערב שלמחרת לא נספיק לספק לכם כאן, אבל תוכלו לראות את הכל בתמונות: תוכלו לראות איך אכלנו בראנצ' במקום שבו מילצרה פעם איזו אחת, ג'ניס ג'ופלין, ושמענו הופעת גוספל אדירה של להקה שחורה שמודה לישו שוב ושוב על כל חסדיו ומבקשת מהקהל להצטרף בקריאות 'הללויה' ו'איייימן'; באותו מקום גם חילקנו חתימות למעריצים אוונגליסטים ובפטיסטיים רבים, שלחשו על אוזנינו ש"היהודים הם העם הנבחר!" והזמינו אותנו למפגשים שלהם של 'יהודים למען ישוע' ו'ישוע למען יהודים', ולמרות שהם שפעו נחמדות, הניצוץ המעט מוטרף בעיניהם אמר לנו לחייך בנימוס ולפחד מקילשונים; תוכלו לראות איפה
מצאנו את האמפטי דאמפטי יושב על חומה באוסטין, ואיך חצי מאיתנו הצליח גם לפרק לו רגל בטעות; תוכלו לראות איך גילינו מסעדת "טקס-מקס" שמגישה שילוב של אוכל מקסיקני עם טקסני, כלומר הרבה גבינה עם עוד יותר גבינה, ומטוגנת, ומצאנו את עצמנו שותים מרגריטה ומכרסמים שרימפסים ובוריטוס מעולים ועל כך מתחייבים לשלם בצום ממושך; תוכלו לראות הופעת מוסיקה שכאילו נלקחה ישירות משנות החמישים, של קאנטרי, בלוז ורוקנ'רול מצוינים, עם הרבה מקומיים שרוקדים ונהנים בצורה כל כך אותנטית, שאי אפשר היה שלא להיסחף איתם.
והחשוב מכל – לא
תוכלו לראות איך רון ועוד 500 נשים מצאו מכירה זולה של ויקטוריה סיקרטס ונברו בערימות של תחתוני תחרה כדי לאתר מציאות.
אבל על כל החוויות העפילה החוויה של הלילה האחרון, בו השתתפנו ב- Chicken Shit Bingo, או בתרגום חופשי: בינגו גללי התרנגולת!
העיקרון פשוט: לתוך כלוב שעל רצפתו מצוירים מספרים מוכנסת תרנגולת חומה, שאוכלת זירעונים וגרגירים שמפוזרים על רצפתו. מסביבה עומדים כשלושים מקומיים פלוס רון ונוהר, שקנו כל אחד כרטיס בינגו עם מספר עליו, וכולם מחכים ביחד לדבר אחר בלבד – לראות על איזה מספר תבחר התרנגולת, כמו שאומרים בקופת חולים, להתפנות. נוכל רק לומר שברגעי השפל עודדנו את התרנגולת להתפנות על מספר שלושים וארבע. ובצעקות.
הרגע המכריע לא איחר לבוא, והיה מרגש מאוד בדרכו שלו. מעולם לא בהו בחלק האחורי של תרנגולת חיה כל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה תשוקה. אמנם לא זכינו בבינגו, אבל זכינו בערב אדיר עם חברה מצוינת ומוזיקה טובה, ואפילו ראינו איך הזוכה המאושרת גורפת לכיסה 160 דולר, וסל ביצים.
היה עוד המון באמצע, אבל בטח גם אתם צריכים להתאושש, אם לא להתפנות. אנחנו מקווים שהאלבום שמצורף כאן יוכל להשלים את התיאור, ולהראות כמה כיף, חופשתי, אווירתי, מעניין וטקסני היה לנו, וכמה עשינו חיים. מצורפים גם הרבה געגועים. אלבום: http://picasaweb.google.com/snorksnork1/muXwtH?feat=directlink
בוקר טוב לכם ולילה טוב לנו,
נוהרון.
נ.ב. – בדרך חזרה לשדה היינו באלאמו. האמת? שביל הנחש יותר יפה.
הכל הוגן באהבה ובמרצ'נדייז
אלוהה!
שבנו – ובגדול!
וכדי לפצות אתכם על ההיעדרות הממושכת, אנחנו מצרפים הפעם שני אלבומי תמונות במקום אחד, ובונוס: האלבום של מצעד האהבה כולל תמונות חושפניות במיוחד (של אנשים שאתם לא מכירים).
תמונות של טעימות מספטמבר: http://picasaweb.google.com/snorksnork1/tGFyy?feat=directlink
תמונות ממצעד האהבה:
http://picasaweb.google.com/snorksnork1/LoveParadeAndLoveParade?feat=directlink
עזבנו אתכם בפוסט של ראש השנה, והנה אנחנו חוזרים אליכם לקראת ההקפות של שמחת תורה. והאמת – במהלך התקופה הקצרה הזו קרו הרבה דברים. כמו לדוגמא, חגיגות יום ההולדת של נוהר שנערכו ברוב פאר והדר, וכללו אירוע שהיה נראה כמו הצבעה באו"ם: שולחן ארוך עם נציגים ממלא ארצות, הטלת וטו על אופי המזון, ובגדול כולם נהנים ולא עושים שום דבר. כמו שסיפרנו באחד הפוסטים הקודמים, אחרי החגיגות עם החברים מהלימודים, ואחרי קבלת זר ההפתעה הורוד מהמשפחה, נסענו לעמק סונומה. התכנון המקורי היה להתפרע באחד הקרונות של רכבת הבואש, אבל היום התגלגל קצת אחרת.
בניגוד להמלצות המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים, בעמק סונומה רק רוצים שתשתו ותנהגו. ליתר דיוק – רוצים שתשתו הרבה ותנהגו. בקיצור, יותר מדי טעימות יין מנעו מאיתנו להרחיק בנסיעה עד לבואש, אבל כן הצלחנו לנהוג את עצמנו לכרם העצום של משפחת בנזינגר, שבו הסיע אותנו ברחבי היקב טרקטור כתום ועצום. הסידור בסונומה הוא כזה: כולו בנוי על הרעיון שלפיו נוהגים בנופים היפים ומתי שמתחשק פולשים לשטח של אחת מהטירות דמויות דיסני, ונוסעים לכרמים וליקבים שלה כדי לקבל שם סיור קצר של טעימות, ולפעמים גם הדרכה מלאה במקום. כל אחד מעשרות מוקדי הטעימות מלא בתיירים מקומיים שדוגמים את יין הבוטיק המקומי, וכמונו מעמידים פנים שהם מבחינים בין שנות הבציר השונות, ומזהים במרלו "מרקם עדין של פטריות כמהין אחרי השלכת" (דניאל רוגוב, חורף 1978).
אחרי יום כירסומים וטעימות, נאלצנו לשוב במהירות אל השגרה היהודית-אקדמית, לכבודו של המבחן הראשון של נוהר, שצריך היה ללמוד אליו. ממש בקצרה, נספר לכם שבסטנפורד כל סטודנט כותב את המבחן על המחשב הנייד שהביא מהבית, ואחר כך שומר אותו על דיסק-און-קי מיוחד שמקבלים מהפקולטה. במסגרת קוד הכבוד שכל הקמפוס מחויב אליו, גם אין השגחה של דודות במבחנים, ואפילו האינטרנט ממשיך לעבוד.קוד הכבוד הוא בכלל משהו שאי אפשר להתעלם ממנו כאן: מדובר במסמך שמקיף את רוב תחומי החיים של הסטודנט, ונוגע בנקודות מפתח של הווייתנו כמו לא לגנוב ציטוטים ממאמרים אחרים, לא לגנוב ספרים מהספרייה, ולא להטריד מינית. כבר חמישים פעם חזרו והדגישו בפנינו כמה כל זה עקרוני וכמה רואים בחומרה כל הפרה של הקוד. אם פעם נוהר, הסטודנטית, הייתה יכולה להחמיא לרון, עובד האוניברסיטה, על החולצה שלו – עכשיו זה כבר לא אפשרי, כי זה עשוי להתפרש כאילו נוהר מסתכלת לרון על החזה.
אבל האמת היא, שהאוניברסיטה באמת הרוויחה ביושר את הזכות להציק לסטודנטים עם קוד הכבוד, אחרי שנוכחנו כמה היא מסורה לשיפור חיי החברה והעתיד המקצועי שלהם. בשבוע שעבר, ארגנה האוניברסיטה יריד עבודה, שבמסגרתו הגיעו לקמפוס מאה וחמישים מהשמות הגדולים, בכל התחומים הנחשבים: בנקים; חברות ייעוץ; חברות השקעה; וגם מייקרוסופט, אפל, פייסבוק, גוגל, אמאזון, סטנלי מורגן, סוני פלייסטיישן, נינטנדו ועוד ועוד. בעוד שבארץ, רק כדי להשיג את המייל של אב-הבית במייקרוסופט צריך לפחות תואר במתמטיקה שימושית עם שנתיים ניסיון ברפא"ל, כאן ניסו כל השמות הגדולים להסביר לסטודנטים זבי חוטם בסטנפורד למה כדאי להם לבוא לעבוד אצלם.
למה אנחנו היינו שם?!
ברור – כי היו מתנות חינם!
למען הסר ספק, עברנו דוכן דוכן, ואחרי שווידאנו שהם לא צריכים עורכי-דין או שליחי הלל כרגע, נשלחנו לאגף המתנות לאסוף את מה שהרווחנו ביושר. עכשיו אנחנו הבעלים הגאים של המון חפצים הכרחיים, וביניהם קופסת סוכריות של פייסבוק, ספל של גוגל, דומינו של אמאזון, ואפילו בובה פרוותית של טיגר, שקיבלנו מהנציג שהיה הכי חמור-סבר, ועם העניבה הכי משעממת – הנציג של דיסני! למרבה האכזבה, הוא לא לבש תחפושת של פלוטו כדי שנוכל להצטלם איתו, והוא גם לא הסכים לשנות את התסריט כדי שאמא של במבי לא תמות, ואפילו לא נעתר להצעתה של נוהר לגלם את בת-הים הקטנה במחזמר.
האמריקאים האלה !!!
חוץ מזה, נוהר גם השתתפה במפגש של נשים מבית-הספר למשפטים עם קבוצת מנהיגות אפריקאיות שחורות מתחום המשפט, כמו נשיאת בית-המשפט של בוצואנה וראש לשכת עורכי-הדין של קניה, שהוזמנו כולן על-ידי הבית הלבן כדי לספר על מעמד הנשים באפריקה, ולהחליף חוויות. ואכן, המפגש כולו השאיר רושם אדיר. כל אחת מהנשים שידרה עוצמה, חכמה ונחישות מרוכזות ובלתי-נשכחות. בין הסיפורים הרבים שהוחלפו בין כל המשתתפות, אחד היה חזק במיוחד: מסתבר שבאופן התנדבותי לחלוטין, ובלי שום תמיכה של הממשלה או של גוף אחר, כל הנשים המכובדות והחזקות האלו עוזבות את המשרות הבכירות שלהן כמה פעמים בשנה, ונודדות לכל מיני חלקים נידחים של אפריקה כדי להגיע אל נשים כפריות ולספר להן על הזכויות שלהן, לידע אותן לגבי מצבן המשפטי, להתעניין האם שירותי הממשלה מצליחים למצוא אותן באזורים הנידחים, ולא פחות מזה, לנסות ולתת להן גם כוח וגם השראה מעצם המפגש עם נשים מקומיות, מלומדות ומצליחות. אחרי השוואת דעות בנוגע למלתחה של עוד אישה שחורה ומצליחה, מישל אובמה, כולן נפרדו בידידות תוך החלפת הזמנות הדדיות לבקר ביוהנסבורג ובקריית-עקרון.
נמיביה – הנה אנחנו באים!
ועכשיו, שאלה היפותטית: נניח שחניתם בסן-פרנסיסקו בין שני סימוני חניה לבנים אך בלטתם קמעה, בערך 0.000783 מילימטר מהסימון – מה גובה הקנס שתשלמו בחישוב לשקלים, ובהנחה ובניגוד לנוהר אתם לא משלמים דוחות כעבור שמונה שנים מיום העבירה?
א. 100 שקל (סביר)
ב. 150 שקל (סביר אבל כואב)
ג. 327 שקל (אתם כבר מתחרטים על שנסעתם לסן-פרנסיסקו, על שבאתם לחוף המערבי, על שלמדתם לנהוג בכלל)
לא להאמין אבל על בליטה מהחניה משלמים $88!!! נשבעים בזקנו של הנביא!
מזל שהסיבה שבגללה הגענו לסן-פרנסיסקו הייתה משתלמת, הרבה יותר מעשרות הדולרים שהלכו על החניה:
לא, לא הצטרפנו לסיור הלילה בניידת של ע.ל.ם שרוצה לשקם צעירות אבודות; לא, לא לוהקנו לצילומי הסרט החושני החדש "לוהטות וממושקפות 19"; ולא – לא הצטרפנו לחגיגות מימונה שיצאו מכלל שליטה.
בסך הכל באנו כדי להצטרף לחגיגות ההמוניות של מצעד האהבה בסן-פרנסיסקו, יחד עם עוד עשרות אלפי אמריקאים חוגגים, וממוצע פריטי לבוש של גרב ושוט לאדם. פסטיבל האהבה מתרחש מדי שנה, כמה חודשים לפני פסטיבל הגאווה, וכולל תהלוכה ענקית לאורך הרחוב הראשי של העיר, ובה משאיות עצומות ומעוצבות להפליא נושאות עליהן אנשים צעירים שלא מפחדים מהקור.
היה אדיר !!! בילינו בשעות של תהלוכה, ריקודים, ובהייה במה שהאמריקאים יודעים לעשות הכי טוב: לחגוג, ובגדול. דימויים חזותיים הפציצו את התודעה שלנו בנצנצים ובנוצות, באוזניים הרעימו באסים של מוזיקה אלקטרונית, אל הגוף נמחצו כל החוגגים המאושרים – ואנחנו איתם – שקיבלו יום אחד שבו אפשר להתיר את כבלי השמרנות האמריקאית, ולעשות את זה כמו שצריך, ועד הסוף.
בהתחשב בנסיבות הידועות לכם, כמובן שחייבת להימצא תמיד גם הנקודה היהודית – אפילו בלב המאפלייה של הגויים. תוך כדי שאנחנו רוקדים, ומנסים לא להתקרב יותר מדי לקאובוי העירום שחולל לידינו, קלטנו בזווית העין בחורה די קטנה, יושבת על כתפיו של בחור די גדול ורוקדת. כשהיא סובבה אלינו את הגב, ראינו ליד חוליה D-8 שלה קעקוע שגרם לנו להרים גבה: "דניאל קראוס", בעברית. לפני שהיא נעלמה, עוד הספקנו לצעוק לה בעברית שאלה, אם זה קראוס שהיה העובד רס"ר בבאלי"ש – אבל האדישות המוחלטת שלה המחישה לנו שהיא פשוט לא יודעת עברית. עכשיו, האחריות עוברת אליכם. אי שם בעולם מסתובבת בחורה ועליה קעקוע בשפת התנ"ך, אז כל מי שמכיר את הקראוס שגרם לה לעשות את זה, שייצור קשר – כי הסקרנות מכרסמת בנו ללא הפסק…
כדי להיפרד מכם בחגיגיות, וכדי להגדיל את סיכויינו לזכייה בפרס נובל בשנה הבאה,
אנחנו מצרפים שיר הייקו קטן שכתבנו לבד, בהשראת החתן הטרי ברק ח' אובמה:
"שלום היא מילה שימושית. שלום"
בוקר טוב לכם ולילה טוב לנו,
רונוהר
והנה שוב הלינקים לתמונות שלנו:
טעימות מספטמבר: http://picasaweb.google.com/snorksnork1/tGFyy?feat=directlink תמונות ממצעד האהבה: http://picasaweb.google.com/snorksnork1/LoveParadeAndLoveParade?feat=directlink
פוסט קצר לכבוד החג: ראש-השנה בסטנפורד, קווים לדמותו
שנה טובה וגבוהה לכם!
למה גבוהה? כי אנחנו אחרי המקצה הראשון של מה שנקרא כאן ה-High Holidays, שזו דרך מעניינת להגיד בה 'חגי תשרי'. הקשר ל-High לא לגמרי ברור לנו, אבל יכול להיות שזה רומז להתעלות הרוח או למצבה הכימיקלי של הקהילה היהודית בעמק הסיליקון, שבראש התפילות שלה עמדו השנה רב אחת, גיטרה אחת, ושתי נשים שנראו ונשמעו כמו ג'ון באאז (המהומים נוגים עם הגיטרה; סופרן עדין ומלא רגש וכמיהה; חולצות רקומות זהות).
אחרי הרבה שנים שבהן לא היינו בבית-הכנסת, ובטח לא בראש-השנה, גילינו שהרבה השתנה! קודם כל, לרוב הנשים יש כיפות ו/או טליתות שמכסות אותן. חוץ מזה, אחרי דברי הפתיחה של התפילה התבקש כל הקהל להקדיש חמש דקות כדי להכיר בקצרה את מי שיושב לימינו ולשמאלו. ככה נוהר גילתה שרון אלרגי לפוּל!
את הטקס ניהלה הַרָבַּה מייקל, שאחראית גם על רון, ושניסתה להקנות לטקס כולו תחושה נעימה וקהילתית. מייקל הקפידה להזכיר לכולנו איזה עמוד לפתוח במחזור והראתה לנו איך אפשר לשלב תפילות בעברית ובאנגלית, וגם להזמין נציגים מהקהילה להקריא שירים ביניהן, ואפילו איך נפתחים שערי השמים כשאישה תוקעת בשופר שהוא יותר גדול ממנה.
ובכן, ראש השנה התש"ע נחלק השנה בין אלה שחגגו – נוהר, ובין אלה שעבדו קשה – רון. לכבוד שלושת ימי החג, ובגלל הביקוש הרב, ארגון הלל היה אחראי גם על הטקס הרפורמי וגם על הטקס הקונסרבטיבי של ראש השנה, והשאיר את החג האורתודוקסי המיושן והכל-כך לא קליפורנאי לשלוחה המקומית של חב"ד (לא, החב"ד כאן ממש לא מזכיר את החב"ד במזרח או בדרום-אמריקה עם כל הקיבוצניקים החמודים שבאים לשעתיים של יהדות וממשיכים לטרק של העיר האבודה. יותר מזכיר את בני-ברק ביום סתווי).
בין התפקידים שהוטלו על רון השנה, היו הדברים הבאים:
1. סיוע בהרכבת התפריט של ארוחת החג, כולל ההתלבטות הבלתי-נמנעת של "גפילטע – זה יקרב אותם ליהדות, או ירחיק אותם?!"
2. שינוע רגלי של ספר התורה לאולם התפילה המרכזי, תוך חציית הקמפוס ההומה. כדי להתגונן מפני תקרית אפשרית עם הקו-קלאס-קלאן, הקפיד רון לחבק את ספר התורה כך שיסתיר את מרכז המסה שלו מפני צלף בודד.
3. קריאת תפילה בעברית לשלום מדינת ישראל, תוך הקפדה מירבית על הגייה ישראלית מוגזמת. אחרי הטקס ניגשו לרון כל מיני אמריקאים שהחמיאו לו על "המבטא הישראלי המצוין שלך!".
4. מתן פטור לנוהר מהשתתפות, על בסיס התחשבות רגשית, מכל טקס ו/או תפילה ו/או כינוס של למעלה משלושה יהודים במקום אחד, לטובת שמירה על עור פנים זוהר והשלמת שעות שינה.
ואחרי כל ההתחלות האלה, נשארה לנו עוד התחלה אחת חשובה. מחר בבוקר נפתחת באופן רשמי שנת הלימודים, הסיבה שבגללה הגענו לכאן. נוהר מתחילה ללמוד ולכתוב, ורון הולך לפגוש את הסטודנטים שיהיו עיקר העבודה שלו.
עם התאדות השעות האחרונות של החג אצלנו, אנחנו מאחלים לכם ולנו שנה טובה ומאושרת, ומצרפים ברכה סמלית עם כל השפע היהודי שבמחבת.
בוקר טוב לכם ולילה טוב לנו,
נוהרון
קבלת שבת, סוסוני-ים וסנאים
Shalom שלום,
אנחנו כותבים לכם – שוב – עם תיקי סופשבוע ארוזים בפינת החדר, שמחכים לנו בדרך לעוד שיעור בקורס "אמריקה למתחילים – הפן המעשי", אחרי שעברנו בהצלחה גם הזמנת טאקו וגם כתיבת תאריך נכונה, תוך החלפת מקומות החודש והיום (עניין לא פשוט בכלל, שתדעו). הפעם, הסיבה הרשמית היא יום ההולדת של נוהר. אם אתם מאמינים בקארמה, כמונו, תבינו שהסיבה שהוא נופל על הלייבור די האמריקאי, הידוע כיום הרשמי של הקניות באמריקה בו המחירים צונחים לרצפה, איננה מקרית כלל.
אבל, כיוון שהנפש יותר חשובה מהחומר (וגם בגלל שבשבוע שעבר כבר עשינו קניות, שיפורטו בקרוב), אנחנו יוצאים מחר לטיול בעמק סונומה הידוע בציוריות שלו ובכרמים והיקבים שפרושים לאורכו. או כפי שאומר המדריך הכתוב שלנו לאמריקה (באדיבות יוני והילה): "את הגבעות החומות של וויין קאנטרי הפסטורלית מכסה שמיכת טלאים של כרמים המשתרעת מהחוף הקריר והערפילי של האוקיינוס השקט, ועד העמקים החמים סונומה ונאפה, שבפנים היבשת". אבל מה זה לעומת –
"… חוויית העירום האולטימטיבית של צפון קליפורניה מחכה לכם במעיינות הארבין" (עמ' 856) או "בואו ללמוד על יצור יין בסיור נפלא בטרקטור ברחבי הכרם של גלן הלן" (עמ' 857), או האטרקציה שמושכת אותנו הכי, בעיירה פורט ברג, ש"מקור גאוותה ושמחתה הוא ברכבת הבואש, רכבת דיזל וקיטור היוצאת לטיולים ביער" (!!!!) (עמ' 864).
כלומר, אנחנו מצפים להרבה הרפתקאות – אבל כל דבר בעיתו…
לעומת טיולים שעדיין לא ערכנו, אולי נספר קצת על דברים שכן קרו. אחרי התלבטות כיצד לקבל את פני שבת המלכה, החלטנו בסוף השבוע הקודם לצאת לבקר בעיירות כרמל ומונטריי השוכנות על כביש 1 המפורסם (לא זה שכולל את לטרון). למרות שרצינו לצרף את הלינק רק בסוף, כדי להכריח אתכם לקרוא הכל, הנה הוא כבר עכשיו: http://picasaweb.google.com/snorksnork1/dXbOrC?feat=directlink
כעובד חדש וחרוץ אשר נחוש להרשים את ממוניו ולתת להם את הרושם שהוא ישראלי אותנטי, הבריז רון מוקדם מהעבודה ביום שישי, ואסף את נוהר מפתח הכיתה. הקורא/ת חד/ת העין/עינית יבחין, כי כמו אחייניותיה הקטנטנות, החלה גם נוהר לחבוש את ספסל הלימודים בתחילת ספטמבר, וכמקובל – לצפות לשביתה של הסתדרות המורים. הקורס הראשון הוא רק קורס פתיחה, שמתמקד במבוא למשפט האמריקאי. נכון תמיד תהיתם למה בפרקליטי אל.איי תמיד היו אומרים בהתרגשות "אובג'קשיין, יור הונור!", ואז מישהו סמכותי עם פטיש היה צועק בחזרה "אוברולד!" ?!
ובכן, עכשיו אנחנו יודעים.
לא רק מלימוד תיאורטי בכיתה, אלא גם מפני שהמרצה הזמינה את כל תלמידי התואר השני לערב של פיצה, יין והסרט Civil Law בכיכובו של ג'ון טרוולטה, על חשבון האוניברסיטה. כמו שרון אומר – "עד שאתם כבר יוצאים לבלות, אי אפשר לראות משהו כמו בת הים הקטנה, שאין בו עורכי דין?!"
כאמור, יצאנו מהקמפוס עם הפנים לכביש 1, נישאים על גבי אנרגיות סוף השבוע. תיקתקנו לנו ב-GPS את חוף האוקיינוס השקט, ונתנו גז. בכלל, ה-GPS מסתמן כאחד מעזרי ההתמקמות הכי חשובים שיש לנו כאן, ובאמת קשה לנו לדמיין את החיים בלעדיו.
התחנה הראשונה שלנו הייתה מסלול שבעה-עשר המיילים, או 17 mile drive, אותו נוהגים ברכב ועוצרים בתחנות קבועות כדי לראות את האזור. המסלול עובר באחת העיירות הכי עשירות בקליפורניה, ונמתח לאורכם של בתים בהם אפילו לחדרי השירותים יש מרפסת, וגם היא צופה אל האוקיינוס השקט. כיוון שהחוק האמריקאי קובע שחשוב שהעשירים ימשיכו להתעשר, תושבי האזור למעשה ניכסו לעצמם את רצועת החוף הארוכה והיפהפיה הזאת, הציבו שלטים בכל פינה שמזהירים מפני פלישה לא-מאושרת לשטחם, וגם בנו מגרשי גולף יוקרתיים שבהם אם אתה מפספס בקצת את החור, הכדור מגיע לפה של איזה כלב-ים. שלא תבינו לא נכון, המקום מהמם ולפרטיות שלו יש יתרונות משלה, כמו הניקיון, השקט והסדר, אבל נראה שהביטוי 'שודדי-ים' מקבל כאן משמעות נוספת.
בין היתר, וכמו שתראו בתמונות, ראינו חופים מקסימים ועשרות כלבי-ים מצטופפים על אי קטן בקרבת שחפים, סנאים בין גרגרי החול, ברושים בודדים על קצה צוק דרמטי ועוד. הכי טוב להיות מלייאן!
סופו של המסלול הוא בעיירה כרמל שקרויה על שם רכס הכרמל הישראלי (באמת) ומפורסמת משום היותה ציורית ובשל ראש העיירה הציורי שלה – קלינט איסטווד! לעיירה רחוב מרכזי אחד בלבד, אבל איזה רחוב! הוא מתחיל מחוף מקסים עם שקיעות צבעוניות, עולה במעלה גבעונת וכולל המון חנויות קטנות ומעודנות והרבה גלריות ומסעדות. בין היתר, מצאנו שם את השלוחה המקומית של לשכת הבונים החופשיים – ורשמנו את רון. כדי להחזיר לעצמנו את הקלוריות שאיבדנו בשיטוטים בכרמל מצאנו מסעדה צרפתית קטנה כדי לכרסם בה משהו לנשמה. נאמר רק שהמשהו הזה כלל ארנב, יין, ותמצית ווניל.
השמש שקעה על הארנב ועלינו, ואנחנו המשכנו בעשר דקות נסיעה למונטריי, בה בילינו את הלילה, לראשונה בחיינו, במוטל דרכים. קמנו בבוקר מבסוטים וניגשנו מלאי שמחה לארוחת הבוקר, אולם נאלצנו להעביר אותה יחד עם עוד עשרים משוכני המוטל מול פלזמה ענקית ששידרה את כל הפרטים מטקס הלוויה הנוגה של הסנטור המנוח טד קנדי. בשלב מסוים, כשכומר שמן עטה על עצמו גלימת כמורה רקומה ונופף בקטורת מצד אל צד, לא יכולנו לשאת זאת יותר, ונטשנו את החדר תוך הפקרת הקרואסונים לנפשם – אפילו שהם היו כלולים במחיר !!!
את המצברוח החזיר לנו האקווריום הענקי של מונטריי, שהיה הסיבה המרכזית שבגללה הגענו למקום. מדובר באחד האקווריומים הגדולים בעולם, והוא ענק ומטופח וכולל המון תערוכות. הביקור שלנו בו היה, במילה אחת, אדיר. בשיא הביקור היינו כל כך מוקסמים ממה שאנחנו רואים, עד שהגענו למצב שבו אפילו המדוזות נראו לנו חמודות ושוחרות שלום. אבל עוד לפני המדוזות, מצאנו את עצמנו מתרגשים עם עוד הרבה אנשים בקהל לקראת האכלת הפינגווינים הפומבית. למראה הפינגווינים המתקבצים יחד לא יכולנו שלא להיזכר בירושלים מכורתנו, ובעיקר בהפגנות שבחניון קרתא. אנחנו קוראים לממשלת ישראל ללמוד מניסיונה של הנהלת האקווריום ולקצץ בתקציב הציבורי של דגי הבקלה, עד שהסדר ישוב על כנו! מהפינגווינים המשכנו לתערוכה משגעת של סוסוני-ים ודרקוני-ים, ולצפייה בלוטרות חמודות משתכשכות בבריכה.
אחרי שראינו את סביבת הגידול הטבעית של שוכני המעמקים, החלטנו לנסוע ולראות את סביבת הגידול הטבעית של האמריקאים – עולם ה-Outlets המופלא. החלטנו גם להפסיק להיות צופים פאסיביים ומנוכרים, ולקחת חלק אקטיבי ויוזם בעשייה, ולכן מצאנו את עצמנו במתחם עצום של המון רשתות בגדים, נעליים, קוסמטיקה ושאר מוצרים, שהייחוד של כולן הוא בהנחות הגדולות שהן נותנות למי שהשקיע ונסע עד לכאן. תמיכה רוחנית והנחיה מעשית קיבלנו מנדב, שליח הסוכנות היהודית בהלל של עמק הסיליקון וחבר שרון הכיר בהכנה לנסיעה. אפילו שהיינו אחרי סופשבוע מעייף, לא היינו מסוגלים להתנגד לשפע ההנחות והטבות שהציעו לנו החנויות, ומקץ חמש שעות מצאו את דרכם לאוטו שלושה אנשים עייפים, ארבעה זוגות נעליים, שבע חולצות ועוד כמה פריטים.
חזרנו הביתה מותשים אך מלאים בחוויות שמקורן בעולם החי: כלבי-ים, מדוזות, ונעלי פומה. הידד!
כרגיל, בוקר טוב לכם ולילה טוב לנו,
רונוהר
שוב התמונות, לפי שפספס את הלינק למעלה, ואנחנו מזכירים לכם גם לעשות מנוי לבלוג דרך הלינק שבצד שמאל למעלה:
http://picasaweb.google.com/snorksnork1/dXbOrC?feat=directlink
כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה
שלום חבובים!
מקץ שבועיים פחות יום בקליפורניה שטופת השמש, אפשר להגיד שפחות או יותר, התחלנו להיכנס לסוג של שגרה – גם אם היא קצת מוזרה:
אחרי התמקמות מהירה בדירת השליחים, ופריקת חמשת הארגזים השמנמנים ששלחנו מהארץ (לכל התוהים – כן, מסך המחשב הגיע בשלום), גילינו שיש לנו כמעט הכל, חוץ מדברים זניחים ומיותרים כמו, למשל, צלחות. החלטנו פה אחד לנסות ולהקנות לדירה תחושה של בית. ומה הדרך הכי טובה כדי לתת למקום תחושה של בית?
נכון – רכישה באיקאה!
(הרשנו לעצמנו להתעלם מחרם הצרכנים הסוחף)
תוך כדי הרכבת הארון ניסינו שלא להרעיש לשכנינו הלטיניים, המאכלסים את כל הדירות בקומפלקס חוץ מזו שלנו. אם בפסח נצליח לגרום להם לאכול איתנו קניידלעך, רון יזכה לתואר השליח המצטיין. גם כדי להגשים לאימהות שלנו חלום, אבל בעיקר כדי לשווק את עצמנו בקומפלקס כדיירים אחראים ומכובדים, אנחנו מסתובבים בפיג'מות שהן מדים של רופאים מחדר ניתוח (באדיבות דנה דורון וביה"ח זיו בצפת). כן, מוזר, אבל ממש נוח!
בין הרכבה לפריקה, רון נוסע לו מדי יום לעבודה, שנמצאת במרחק של כשבעים שניות מהפקולטה למשפטים, ושתיהן ממוקמות בלב הקמפוס המשגע. למרות המשבר הכלכלי, בארגון הלל של סטנפורד עדיין מצאו את התקציב המתאים כדי להקים בניין חדש ומפואר בצמוד לבניין המקורי של הארגון, שנבנה בשנת 1899. שני הבניינים מלאי אווירה, והם מקושטים גם מבפנים וגם מבחוץ. כרגע הימים עוברים בהסתגלות רגועה כיוון שהסטודנטים, שהם הקהל העיקרי, לא יגיעו לפני סוף ספטמבר. את המשרד עצמו רון חולק עם סם, בחור יהודי אמריקאי מקסים, ובתמורה לתרגול האנגלית של רון הוא מתרגל עליו את העברית שלו.
בסך הכל מונה הצוות שבעה אנשים, והאחראית על כולם היא הרב מייקל, אותה ניתן לזהות לפי הכיפה הצבעונית שעל ראשה, שמגדלת יחד עם בת-זוגה לחיים שני ילדים ואפילו מדברת איתם ספרדית, כדי לכבד את המורשת התרבותית של האזור, או משהו בסגנון. לא משעמם אצל אחינו ואחיותינו היהודים ברחבי הגלובוס.
בינתיים, הספקנו גם לגלות כמה מנפלאות הקמפוס והפקולטה בכלל, בסיור המודרך שאליו יצאנו יחד עם יתר הסטודנטים לתואר שני במשפטים: בלגים, קנדים, ברזילאים, טיוואנים, אירים, מקסיקנים, בריטים, פולנים ואוסטרלים, כל אחד והשם המסובך שלו. מי שכן גרם לנו להרגיש בבית היה דווקא הסטודנט היפני – שהציג את עצמו כיוסקה (!). "יוסקה?!" שאלנו בתדהמה, וחיפשנו מסביבנו את שאר לוחמי הפלמ"ח שבטח בדיוק סיימו לפלח תרנגולת מהלול של קצל'ה – "הו!" אמר בשמחה וליכסן את עיניו המלוכסנות ממילא, "אתם מבטאים את זה כל כך יפה!!!". לך תסביר לו שעוד כשהמשוריינים פרצו את הדרך לירושלים הוביל אותם איזה יוסקה…
את הסיור העבירה בוגרת נלהבת של סטנפורד בשם ג'נה, שחלקה איתנו שני עקרונות מנחים של כל מי שמוסמך להעביר סיור בקמפוס:
1) המדריך ילבש בגד בצבע אדום, כצבעה המסורתי של האוניברסיטה;
2) המדריך ילך אחורה במשך ארבעים וחמש דקות, כדי לא להפנות את גבו למודרכים.
כן כן, במשך שלושת-רבעי השעה של הסיור ג'נה הלכה אחורה וקיפצה מעל מכשולים ואנשים, תוך כדי שהיא חולקת איתנו עובדות מעניינות על ההיסטוריה של סטנפורד, ועובדות מעניינות עוד יותר על אירועים ומסורות מופרכים של האוניברסיטה:
בספרייה המרכזית אפשר להשכיר כמעט כל סרט DVD שרוצים (כולל ליגלי בלונד); באחד האירועים המרכזיים של הסטודנטים נהוג לעשות Fountain Hoping ולצוף מחופשים ושיכורים במזרקות השונות בקמפוס; במעבדה הלינגוויסטית אפשר ללמוד כמעט כל שפה שבעולם ולהיעזר במחשבים מיוחדים שנוזפים בך כשאתה מבטא מילים בצורה שגויה; האוניברסיטה נקראת על שמו של לילנד סטנפורד ג'וניור, והיא שוכנת על מה שהיה פעם חוות הסוסים של לילנד סטנפורד הלא-ג'וניור (כלומר, אבא שלו) ולכן היא מכונה עד היום The Farm, והכי חשוב – כל סטודנט יכול להתלבט ולבחור האם להירשם לחוג של פולו סוסים, גולף, או טרקים בגרנד קניון.
את הכרת האזור השלמנו בביקורים ראשונים בסן-פרנסיסקו וסן-חוזה, שני קדושים חשובים שהיום מייצגים בעיקר נהנתנות, שפע, וחילוניות מבורכת. אנחנו מצרפים גם קישור לתמונות שמתעדות את כל הביקורים, ומפנים אתכם לאלה שמנציחות אותנו בחזית הבית שבו נצפו לראשונה התאומות אולסן ב'צער גידול בנות', ובחזית גשר הזהב הערפילי. זו מסתמנת כתחילתה של ידידות מופלאה…
מה עוד מוזר ושונה אצלנו?
שבסופר הקרוב למקום מגורינו מוכרים ליד ביצי התרנגולת ביצי יען עצומות; שבאחד הימים בצהריים התדפקו על דלתנו שני מורמונים ושאלו את רון האם הוא אי פעם חשב על מקומו של אלוהים בחייו; שכשפתחנו חשבון בנק הגישו לנו קטלוג, ממנו יכולנו לבחור האם אנחנו רוצים שעל הצ'קים שלנו יהיה ציור של סנופי, של בוב ספוג או של סופרמן; שבסן-חוזה אכלנו פרוסת עוגה מה-Cheesecake Factory ובזה סיימנו את מנת הקלוריות השנתית שלנו; ושמותר לפנות ימינה ברמזור אדום, מבלי שהמושל שלנו – שוורצנגר – will terminate us.
זהו. אנחנו יוצאים לטיול סופשבוע בעיירות שעל חוף האוקיינוס השקט, ושולחים בינתיים חיבוקים וגם לינק לאלבום תמונות.
http://picasaweb.google.com/snorksnork1/eLQOPC?feat=directlink
רונוהר
פוסט פתיחה – "בקליפורניה ייסדתי את הנוהרון בלוג…"
שלום לכל החבובות והחבובים!
אחרי עשרה ימים (ויותר) בנכר שהיו עמוסים וגדושים, החלטנו שלכבוד ההרפתקאה שאליה יצאנו נעשה מעשה היסטורי ונייסד מקום שבו נוכל לשתף אתכם במה שעובר עלינו ביבשת הגדולה, החל ממפגש עם מורמונים מתדפקים על דלתות ועד שקיות קמח גדולות יותר מהראש של רון. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר…
כמו שרובכם כבר יודעים, הכל התחיל בשדה התעופה של בומביי. בלילה האחרון של שלושת חודשי הטיול בהודו קיבלנו מייל שהפך את הטיסה לארץ למלאת אדרנלין והתרגשות, והיה המשך ישיר לחודשי חוסר הוודאות של הטיול במזרח: נוהר התקבלה לתואר שני במשפטים בארה"ב, באוניברסיטת סטנפורד השוכנת בלב עמק הסיליקון האמריקאי (Palo Alto), במרחק של שלושת רבעי השעה מסן-פרנסיסקו (העיר של ג'סי, ג'ואי ודני מצער גידול בנות).
כדי לאתגר את אלת המזל, החלטנו לבדוק איך רון יכול להשתלב גם הוא בקליפורניה, מבלי להיות מהנדס תוכנה (ובלי לזלזל בטענה שהכסף הגדול הוא בחינוך). אחרי רצף משוגע ונדיר של הצטרפויות מקרים, ובתמיכתו של רס"ן מ', גילינו שהסוכנות היהודית ממשיכה לתמוך בעלייה הרוסית, ודואגת גם לצאצאיה.
התברר שלא פחות ולא יותר – בדיוק לארגון הסטודנטים היהודים הלל שבאוניברסיטת סטנפורד חסר שליח ישראלי ערכי, מצחיק, חובב יהדות, עם עבר עשיר של הדרכה, ומתולתל .
(זהירות, קוריוז! – רון נכנס לארה"ב עם ויזה מסוג Cultural Exchange, וההתמחות שלו היא לא אחרת מאשר Israeli Culture Specialist ! או בתרגום לעברית, חֵזוּס !!!)
אז ככה מצאנו את עצמנו בדירה קטנה וחמודה בעיירהMountain View (הר נוף ???) שנמצאת עשר דקות נסיעה מהאוניברסיטה, בעלים גאים של טויוטה קורולה שנת 2000, ובעיקר עדיין מתפלאים על כל מה שקורה לנו…
אז בבלוג הזה ננסה לשתף באירועים, מחשבות, תובנות ותמונות של כל מה שעובר עלינו פה. זה יומן אישי, שאנחנו שמחים לשתף בו – ונשמח גם לשמוע מה אתם חושבים.
בקרוב מאוד נעלה גם כמה תמונות (וסיפורים) על הלימודים של נוהר, העבודה של רון, וכל מה שביניהם.
נסיים באינפורמטיביות: מי שרצה מספרי טלפון אז הנה הם!
נוהר – 650-996-9603 (או בסקייפ nohar-bresler)
רון – 650-644-6520 (או בסקייפ merkelico)
לילה טוב פה ובוקר טוב לכם,
מתגעגעים,
נוהרון
